"אמלתרה"? "אמלתראות"? "קורה או מערכת קורות להחזקת התקרה" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2004)

יום שלישי

טיק-טק, טיק-טק, דופק שעון בן חיל

לפעמים נפתח בי צוהר אל קו המחשבה ההוא, השוחר, בו חשוב לי הרושם: יש מה לדבר איתי, אין מה לדבר איתי. אני מועילה בעולם, אני לא מועילה בעולם. אוהבים אותי, לא אוהבים אותי. לאחר מותי ספדו לי ככה, לאחר מותי ספדו לי אחרת. אגו, אגו, אגו. סכמו אותי, הנכיחו אותי. כמו בהספד. הנה, אקל עליכם את מלאכת הסיכום. אסכם את עצמי בעצמי, רק קצת. אהיה סיפור פשוט ופרוע, כדי שתתפתו לסכם. אולי אהיה סיפור קצר, כדי שמלאכת הסיכום לא תגזול מכם זמן רב מדי. לא, לא תצטרכו להתאמץ. דקה-דקותיים, לא יותר. פחות ממשך שיר גלגל"צי ממוצע. מה אכפת לכם, מה? סיכום בשניה, סיכום אינסטנט, דיאט סיכום.

איכסה.

קו מחשבה נוראי.

לפעמים נפתח בי צוהר אל קו מחשבה נוראי.

אני סוגרת. לא רוצה לטמא.

"מי פתח אותו בכלל?" עצמי שואלת.

"מי יודע", אני עונה.

יש על מה לדבר איתי? אין על מה לדבר איתי? אני משכילה או בורה? יפה או מכוערת? שנונה או סתומה? על הזין שלי. כאשר ישנו שקט, ישנו דיבור אמיתי. השאלות המגוחכות הללו נמוגות.

בא לי שקט, ולא בא לי להתכוון. ההתכוונות מחרישת אזניים, מטבעה. בא לי, אם כבר כל כך צריך, לא להתכוון אלא רק להתכוונן קצת. ובא לי אחר כך לשקוט ולהתרגש בעת ובעונה אחת. גאות ושפל. בא לי להתחבר אל המרקם של הקיום ולהניח לו להזיז אותי במקום לנסות להתנגד לו כל הזמן.

סיכומים? הספדים? הם סתם מחשבות. מחשבות שווא. הבו שקט, קיבינימט. איפה הוא הלך, השקט הזה? איפה הוא נעלם, בדיוק עכשיו, כשרועש פה, וצריך אותו? תמיד הוא נעלם לפני הרעש. אי-אפשר לסמוך עליו, זה. ואני עוד אצטרך לסמוך על עצמי. ולמה שאסמוך על עצמי, למה? למה מי אני בכלל? סכמו אותי, כס-אמ-אמקום, שאדע כבר מי אני בכלל. יופטפויומט. שיזדיין העולם. הנה שוב נפתח הצוהר הזה. בטח הוריקן בחוץ. אולי אשאיר אותו פתוח. שתהיה לי התקווה של עין הסערה. או שבר קרח חד אל הגרון. גם זה משהו.

ואני לא מרגישה לבד, אז אל תבואו לנחם אותי, לכל הרוחות. אם הייתי מרגישה מי אני, בטח הייתי אומרת לכם שאני דווקא מרגישה מאוד ביחד, וקרוב, וכו'. אבל "אני ביחד" מתקיים רק אם "אני" מתקיים. ו"אני" לא מתקיים עכשיו, למעט האיכסה-פיכסה של הרוחות העזות שצועקות ש"'אני' לא מתקיים עכשיו".

אני עכשיו דקה ככה ודקה אחרת. הופ! אמלתרה מאופסת. הופ! אמלתרה השתגעה. רגע ככה, ורגע ככה. דקה כזאת, ודקה כזאת. רגע טיק, ורגע טק. בדיוק כמו בשיר ההוא של קיפניס. ומזל שאין פה אף אחד. אם הייתי פה, בטח הייתי נבהלת. בכלל, לא כתוב במדריך של הפסיכיאטרים שהמעברים האלה מתרחשים בד"כ פעם-פעמיים-חמש ביום, לא יותר? למה תכופים כל כך? מה קרה? מה עשיתי לא נכון, כס אמק?

אני גם קצת תוהה אם אספיק לחיות בזמן כל הסרטים האלה. אני חושבת שאולי כדאי לי להדחיק את כל המחשבות האלה. לא שאפשר, אבל אולי כדאי, אתם יודעים. עד שאתפוצץ. אבל לפחות עד שאתפוצץ, אספיק משהו. גם זה משהו. או שאטול הרבה סמים, ואז אוכל לתפקד. או שאצליח (הא! בטח!) לאזן את עצמי בכוחות עצמי. בטח. ברור שזה אפשרי. ברור ברור ברור.

שעון בן חיל

מאת לוין קיפניס ז"ל

איזה שעון בן חיל?

אשר איננו נח!

ביום וגם בליל

דופק, דופק הוא כך:

טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

דופק שעון בן חיל

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק,

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

מראש מגדל גבוה

צופה שעון גדול.

הו, בואו נא לשמוע

איך הוא דופק בקול:

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

שעון עשוי עץ זית

קישוט נאה לקיר.

הרעש רב בבית

והוא ישיר לו שיר:

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!

שעון של יד, הביטו,

חמוד הוא זה הקט.

לאוזן נא הושיטו –

הוא מתקתק אט אט:

טיק- טק, טיק-טק, טיק-טק!

דופק שעון בן חיל

ביום וגם בליל

דופק דופק הוא כך:

טיק-טק, טיק-טק,

טיק-טק, טיק-טק, טיק-טק!


אני מפחדת ממני. ואחר כך מרגישה אנוכית. אלה רחמים עצמיים. לא, זו זהירות בריאה. לא, אלה רחמים עצמיים. טיק. טק. מה לכל הרוחות מתרחש כאן?

יום ג', כ"ג באלול, תשס"ח

‏אין תגובות: